לאחרונה ציינו שלושים שנה למותו של אחד מגדולי המשוררים שלנו: דוד אבידן. פועלו של אבידן היה גדול וחשוב מכדי לסכמו בשורות קצרות אלו. אבל בהקשר לרוחה המשונה של תקופתנו, רצינו להזכיר לכם שהוא היה הראשון שפרסם יצירה שמבוססת על שיחה עם בינה מלאכותית. חמישים שנה לפני ששיתפתם את כל העולם ואחותו בשיחות העומק שאתם מנהלים עם צ׳אט ג׳י פי טי – ראה אור ״הפסיכיאטר האלקטרוני שלי״. במרכז הספר שיחות שערך אבידן עם תוכנה טיפולית בשם ״אלייזה״ שפותחה כבר בשנות השישים. מאוחר יותר ״הואשם״ אבידן בכך שנטל לעצמו חירות אמנותית ולא בדיוק נשאר נאמן למסגרת השיחה המוגבלת של הבוט הקדום. ובהקשר הזה גם לנו יש גילוי נאות, שעשוי לטלטל את עולמכם: מגזין זה נכתב ללא עזרת בינה מלאכותית! הייתכן? תוכן מעשה ידי אדם ב־2025? האנשי מערות אנחנו? ובכן, אם חנות מכוסה ספרים מאובקים מפה לפה היא סוג של מערה, אז כן.

על ״גלות ומלכות״ מאת אלבר קאמי:

אני אוהב אותו בגלל הסיפור הקצר על הזוג ז'אנין ומרסל: ״והנה הביט בה ולא הבין דבר. היתה בוכה, מתמוגגת בדמעתה״. ספרות גדולה עושה לך דז׳ה וו. עדיין איני מבין דבר.

על ״ספר מגוחך״ מאת דודו גבע וקובי ניב:

אני לא זוכר מי נתן לי את הספר, אבל העובדה שהוא נע איתי בין ערים, דירות, וזהויות כבר שלושה עשורים הופכת אותו לאדם שעיצב את ההומור שלי (ואת האובססיה לחומוס).

על יואב עזרא:

השירה של יואב עזרא היא דיאגרמת ון של מעגלי קירקגור. נניח: ״בן אדם נולד ליהנות מהבריאה ולא לדבר על עסקים של אלוהות״.

אם מצאתם שגיאת כתיב במגזין זה, אם חטאתם בעצמכם באי אילו שגיאות בפעם האחרונה שבה כתבתם ספר, מכתב או אפילו הודעת ווטסאפ – אל דאגה, אין זו אשמתנו ואין זו אשמתכם. שכן ישנו שד האמון על שיבוש טקסטים, וכל טעויות ההגהה של העולם, כולן באשמתו. על פי המסורת הנוצרית, השד טיטיווילוס אחראי בין היתר על הכנסה של טעויות בהעתקה של ספרי קודש. ברבות השנים הוא הפך למעין גיבור תרבות, ורבים הסופרים והסופרות שהזכירו אותו בכתביהם, בהם הרמן מלוויל ואנטול פראנס. וכעת, שתהיה לכם שבט שלו?ם.