אתמול לפני 180 שנה, ב־7 במאי 1846, פרסמו האחיות ברונטה (שרלוט, אמילי, אן) את אסופת השירה הראשונה שלהן, שכונתה בפשטות ״Poems״. לא היה קל להביא לכדי הוצאתם של השירים. העולם לא ממש עודד את האחיות לכתוב, ובוודאי שאף אחד לא סבר שעליהן לפרסם. ובכל זאת, שרלוט הייתה נחושה. יום אחד, בסתיו של 1845, היא מצאה במקרה את מחברת השירים הסודית של אחותה אמילי, ולא האמינה למראה עיניה: השירים היו נפלאים, או כפי שהיא תיארה אותם בהמשך: ״פרועים, מלנכוליים, מרוממים״. לא היה קל לשכנע את אמילי לפרסם אותם, אך לבסוף היא נעתרה להפצרות של אחותה ולרעיון להוציא ספר משותף לשירים של שלושתן. 

ברוח התקופה, שבה מו״לים לא נהגו לפרסם שירה של נשים, הספר ראה אור תחת שמות בדויים, שהפכו באחת את שלושת האחיות לשלושה אחים: קורר, אליס ואקטון בֵּל (באנגלית השמות הללו שומרים על האות הראשונה של השמות המקוריים). לצערן של שרלוט והאחרות, הספר קיבל מעט מדי תשומת לב ציבורית, ומכר שלושה עותקים בלבד. למזלנו, השלוש לא נתנו לזה להסיט אותן מדרכן הספרותית, והמשיכו לכתוב כמה מהרומנים היפים ביותר שיש בנמצא. 

מה השיטה שלך לסידור הספרים בספרייה הביתית?
ספרי הפרוזה שלי מחולקים ללאום: ספרות עברית, רוסית, צרפתית, אמריקאית, בריטית וכו', ובתוך הקטגוריה הזאת לפי סדר כרונולוגי. ספרי העיון מחולקים לנושאים כמו סוציולוגיה, תולדות האמנות, ביקורת הספרות, ופינה אהובה עליי במיוחד מוקדשת למוזיקה פופולרית וביוגרפיות של כוכבי רוק. יש לי גם חצי מדף שמוקדש רק לספרים על קומונות, שקראתי בזמן התחקיר על ספרי "הקומונה".

ספרי על ספר שהשאלת ולא החזרת 
לדודתי מיכי ז"ל הייתה ספרייה מעוררת קנאה, ענקית, עד התקרה, עם סולם בסגנון ״היפה והחיה״. חוצמזה היה לה טעם משובח ורוב הספרים היו קלאסיקות. היא לא כל כך אהבה להשאיל, ובצדק, כי היו לה המון אחיינים, ולא זכרה אף פעם מה נתנה למי. לא החזרתי לה שני ספרים שהיא בכל זאת נתנה לי בחשש, "אמה" של ג'יין אוסטן ו"יריד ההבלים" של תאקרי. בכל ביקור נזכרתי בזה באשמה ושתקתי. עד שפעם אחת שמתי לב שיש בארון שלה עותקים אחרים במקום אלו שאצלי. כנראה שחסרו לה.

על איזה ספר שלא החזירו לך את עדיין מתאבלת?
יש ספר נפלא בשם "הלשון האבודה של העגורנים" של דיוויד לוויט, על הסצנה ההומוסקסואלית בניו יורק בשנות השמונים, והקושי בשנים ההן לחיות מחוץ לארון. יש לי תחושה שאני יודעת אצל מי העותק שלי, ורק שתדע: לא שכחתי!!! 

מה הספר הבא שתקראי?
"שכול כשלון וזומבים" של הסופר אמיר חרש. אני מנחה מועדוני קוראים במסגרת פרויקט של מפעל הפיס והמרכז לספריות וספרות בישראל. הספר הבא שלנו הוא הזוכה הטרי בפרס ספיר, והאמת שכבר התחלתי אותו והוא גאוני ומשוגע.

איזה ספר הציל את חייך?
"מדוע האהבה כואבת" של אווה אילוז. קראתי אותו סביב שיברון לב מאוד לא קל, שבמידה רבה היווה השראה לספרי "אינסוף שברונות לב קטנים". כסוציולוגית חריפה וחדת עין, אילוז עזרה לי להתבונן על הקושי האובייקטיבי להתקרב ולהתאהב בתוך הכשלים הסוציולוגים שהחברה הבנתה סביב אהבה. ואף שהמסקנות שלה פחות רומנטיות משלי, מצאתי שהספר ממש הציל ושיקם אותי, והכניס את הכול לפרופורציה ורפלקציה.

איזה ספר חשוב לך שכולם יקראו?
"המורה" של אלון ארד. הוא קצר, קריא, וכל אדם יכול להתעכב ולהרהר על הביקורת שהוא מציע בו על מערכת החינוך, בין אם הוא לוקח בה חלק כמבוגר כיום (אנשי חינוך והורים לילדים), ובין אם הוא תלמיד לשעבר שדרך בה ושרד אותה. כתבתי על נושאים קרובים בחלק מספריי, והתרגשתי לגלות עוד איש ספרות שמקדיש את עצמו לנושא כל כך דחוף.