מי לא שמעה על הסקנדל של יום שישי שעבר, כאשר עמנואל קארר ביטל את השתתפותו באירוע שתוכנן אצל ידידותינו הטובות בחנות ״סיפור פשוט״? כן, אפילו אנחנו נחלנו אכזבה מרה כאשר הבנו שלא נזכה להקדשה אישית ממנו על העותק השחוק של ״לימונוב״. ובכל זאת, אנחנו עדיין אוהבים אותו בזכות ספריו היפים. ולא רק אותו אנחנו אוהבים, יש לנו חיבה רבה לכל התחום של הספרות הצרפתית העכשווית. זו ספרות שעסוקה מאוד בתפקיד המחבר, בשאלות של אמת מול בדיה, ושל ייצוג המציאות תוך כדי שהיא מערערת על עצם האפשרות של ייצוג כזה. אז החלטנו, ברוח הזמן, לאסוף לכם כמה המלצות נהדרות של ספרים צרפתים מהשנים האחרונות (ושאף אחד מהם לא נכתב בידי מישל וולבק):

אחד הספרים המוצלחים ביותר שנכתבו על חברוּת ועל הגבולות העדינים שלה, וגם אחד הספרים החביבים עלינו בסוגת האוטופיקציה. בגוף ראשון, לכאורה מפי הסופרת עצמה, מספרת דה ויגאן כיצד, ברגע של חולשה, הכירה אישה ופיתחה איתה חברות שהתקדמה מהר וחזק, ממש כמו התאהבות, ומסיבה זו, גם הפכה במהרה למסוכנת. החברה, המכונה ל׳, מבודדת את הסופרת מסביבתה ומשכנעת אותה לכתוב ספר המבוסס על סיפור אמיתי.

בדומה לקארר (אבל גם בשונה לגמרי), לורן בינה מערבב בספר זה בין ההיסטוריה האישית שלו וההיסטוריה הכללית של אירופה במלחמת העולם השנייה. זהו סיפור על ריינהרד היידריך, הפושע הנאצי שנודע בתור ״הקצב מפראג״, ועל אלו שהתנקשו בחייו. במקביל, זהו גם יומן המחקר והכתיבה של המחבר, שבו הוא מתלבט, ביחד עם הקוראים, על האפשרות, אם בכלל, לכתוב על איזושהי אמת היסטורית. 

וירז׳יני דפנט, מהקולות המעניינים, והבועטים, של הספרות הצרפתית כיום, כתבה ספר שמשלב שני אירועים מערערי מציאות מהעשור האחרון: מי טוּ וקורונה. הספר מצטרף למסורת המפוארת של הרומן במכתבים, ומביא התכתבות בין שחקנית מבוגרת וסופר שעמד במרכזה של פרשיית מי טו סוערת. השניים מפתחים קשר ידידות עמוק ואינטימי שפורש בפנינו את חייהם ומספק פרשנות חברתית מרתקת על התקופה שבה אנחנו חיים. 

אנני ארנו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022, עשתה קריירה שלמה מלקחת את חומרי החיים שלה ולהשתמש בהם בתור חומר גלם ספרותי. בספר זה היא חוזרת לימים שבהם הייתה סטודנטית צעירה, בשנות השישים, ונאלצה לעבור הפלה לא חוקית שכמעט עלתה לה בחייה (ובחירותה). ברבות השנים, הפכה ההפלה להיות ״האירוע״ שמייצג לא רק את המחברת, אלא דור שלם של נשים שנאלצו להתמודד עם אירועים דומים. 

אחת הפריווילגיות הגדולות של עבודה בחנות ספרי יד שנייה, היא שיוצא לנו להיות עדים שקטים להיסטוריה האישית של הקוראים הקודמים של הספרים. אנחנו פותחים ספר כלשהו מערימה אקראית, ומגלים בפתחו הקדשה מתוקה מאם לבנה, או מנערה לאהובה, או מנכד לסבתו. אנחנו מדפדפים הלאה ורואים את המשפטים שסומן תחתיהם קו, את ההערות הקטנות ששורבטו בשוליים, את הפרחים שהושארו להתייבש בין הדפים, ואפילו את פתקי ההחלפה שהטקסט כבר כמעט נמחק מהם. 

ואנחנו עדים גם לדברים קצת פחות מלבבים. כן, אנחנו יודעים מי בחר שלא לשמור ספר שהסופר הקדיש לו. אנחנו רואים דפי ספר שהשתמשו בהם כדי לכתוב כלאחר יד מתכון, מספר טלפון או רשימת מכולת. אנחנו נתקלים בדפים קרועים, בתמונות מחברים שקשקשו עליהם שפם, ואפילו (רמחנא ליצלן) באוזני חמור.  

ולפעמים ישנם רגעים מרתקים במיוחד, כמו למשל בתמונה לעיל. בעליו הקודמים של הספר טרח וכתב רשימת ביקורת קצרה על הכרך שהוא קרא. ״מצער שגם כאן העורכים נופלים לפתטיות של חיסול חשבונות, ולעניין המביש שמשתתפים בחוברת מחלקים שבחים על משתתפים אחרים בחוברת״, כתב הקורא המלומד בכתב יד משובח. היש דבר נפלא מזה?