אתם לא מתארים לכם כמה כיף אצלנו בבית המכירות הפומביות תרי זוזי. בין כל הספרים, הציורים, המכתבים והמסמכים המרתקים שעוברים דרכנו, אנחנו זוכים להתפעל גם מכתבי עת עבריים, מכל מיני מינים, נושאים ותקופות. המציאה האחרונה היא כתב עת לפולקלור ואתנולוגיה בשם ״עדוֹת״. הוא ראה אור במשך שנים אחדות בלבד, מעט לפני קום המדינה, והתמקד בתיעוד של מנהגים, תרבות ומסורת של העדות השונות בארץ ישראל.
בגיליון הראשון שלו, משנת 1945 (תש״ו בשבילכם), מצאנו סיפור מיוחד מאוד שהביאה המשוררת זלדה שניאורסון. זלדה שוחחה עם עולה זקנה ממרוקו בשכונת הבוכרים בירושלים, ושמעה מפיה נוסח יהודי־מרוקני של אגדת המלך מידס. כן, אותו ״למלך יש אוזני חמור״ שאנו מכירים מהמיתולוגיה היוונית.
״הזקנה, היא משורש של צדיקים שלחמו עם שדים ועם שדות. במרוקו יש הרבה מהם״, מספרת זלדה בהקדמה שכתבה, ״עברית היא יודעת רק מעט. בכל זאת נתתי את הסיפור בלשונה, באופן מלולי; נדמה לי שכדאי הוא לשים לב לניב העברי המרוקני העסיסי שלה. הזקנה מצטדקת על מה שאינה מטיבה לדבר עברית: שם החכמים אמרו: הבנות לא צריך ללמד! אסור!"
והנה הסיפור במלואו, כפי שהזקנה סיפרה אותו לזלדה:
״מלך אחד קרניים צמחו בראשו. התבייש המלך ההוא להסתפר, פן יתגלה לבריות סודו.
גדלו כיער שערותיו (עד פה גדלו). ביקש לגזוז אותם. קרא את הסַפָּר והשביע אותו, שלא יגלה לאף אדם מה שעיניו ראו. ולא יכול הספר לסבול בתוכו את הסוד.
מה עשה?
הלך למערה אחת ואמר לה: מערה! מערה! לשולטן יש קרנים! לשולטן יש קרנים! לשולטן יש קרנים!
גדלו ליד המערה ההיא קנה וסוף. עבר רועה עזים. כרת אחד קנה, ועשה ממנו חליל. התחיל לחלל הרועה. נשמע מתוך החליל הקול: לשולטן יש קרנים! לשולטן יש קרנים!
שמעו בשוּק את הקול. סיפרו למלך.
שלח המלך לקרוא את הספר, אמר: לא אמרתי לך, לא תגלה לאף אדם את סודי?
אמר הספר: אני, תסלח המלך לי, הלב שלי היה נפוח מרוב הסוד. והלכתי למערה אחת וסיפרתי לה את סודי.
אמר המלך: סלחתי לך. ספר בן־אדם את מה שבלבך אפילו לקיר ואל תסבול״.
