אתמול ציינו את תחילתה של שנה אזרחית נוספת. כהרגלנו, התחלנו מיד במלאכה הטקסית של כתיבת רשימות עם החלטות לשנה החדשה: לעשות סדר בבוידעם, לרוץ חצי מרתון, להפסיק לעשן, להפסיק לנשנש בין ארוחות, להתקשר יותר להורים/לילדים, וכך הלאה. אבל הרשימה החשובה מכולן, תמיד, היא רשימת הקריאה לשנה הקרובה. נכון לרגעים אלו (והשנה רק החלה) הספרים ברשימת הקריאה שלנו יכולים למלא כבר שלושה מדפים שלמים. בינתיים, ועד שנתפנה לקרוא אותם, חשבנו לספר על כמה דברים מעניינים מדברי ימי הספר, שקרו בראשון לינואר: 

ספרה המופתי והעל־זמני של מרי שלי, ששמו המלא הוא ״פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני״, יצא לפני 208 שנים, ב־1 בינואר 1818. אפשר ורצוי לתת לו קרדיט לא רק על כך שהזניק את שנת 1818, אלא על כך שנחשב בעיני רבים לספר המדע הבדיוני הראשון. הסופרת הצעירה והמבריקה היטיבה לתאר את פחדיו הקמאיים של האדם אל מול עולם שהטכנולוגיה שלו צומחת בקצב מדאיג.

גם סלינג׳ר האמריקאי בחר בתאריך יפה כדי לעשות את בכורתו בעולם: 1 בינואר 1919. רובנו מכירים אותו בזכות ״התפסן בשדה השיפון״, אחד הספרים הנקראים בקרב אנשים צעירים ברחבי העולם. עובדה מהנה: ״התפסן״ תורגם לעברית כבר ב־1954 – בסך הכול שלוש שנים אחרי שראה אור בארצות הברית – אלא שהוא יצא תחת השם החביב ״אני, ניו יורק וכל השאר״. היום, מדובר בפריט אספנים של ממש. 

או כך לפחות לפי ספרה של פ״ד ג׳יימס ״ילדי האדם״ (הספר לא תורגם, אבל אולי ראיתם את הסרט: ״הילדים של מחר״). לפי הרומן הדיסטופי, שראה אור בשנת 1992, ב־1 בינואר 2021 מת בקטטת בר, בבואנוס איירס, הבחור האחרון שנולד על כוכב הלכת שלנו, רגע לפני שהאנושות כולה הפסיקה להיות פורייה. מה שנקרא, התחלה שהיא גם סוף. 

לא רק התחלות, אלא גם פרידות כואבות. השבוע אנחנו נפרדים בצער גדול מאחת המשוררות הגדולות שלנו. חדוה הרכבי הלכה לעולמה השבוע, בגיל 84, חודשים ספורים אחרי שראה אור ספרה האחרון, והנפלא, ״הלית הלית״. הצלמת המוכשרת שלנו רוני כספי ביקרה לא מזמן בביתה כדי לצלם אותה למדור הספריות. ״איך להתחיל להגיד על דברים?״ אמרה אז הרכבי, ״רוב הדברים – אם יודעים לקרוא – זה לא במובן הפיזי, אלא באופנים חושיים. שירה היא לחושים, לא לרציונל. את מה שכתבתי כתבתי לפי כוח שהנחה אותי – כוח שאין לו שם, שאני סומכת עליו״. איננו מכירים אף אחד או אחת, מלבד הרכבי, שיודעים לדבר יפה כל כך על קריאה ועל שירה. נתגעגע אליה מאוד, יהי זכרה ברוך. 

דב קאופמן, מנכ״ל ויזם של חברת ההייטק Tolstoy. בוגר אוניברסיטת פרינסטון לספרות אנגלית, ושל ה־MFA at New WritersProgram. אבא של הכלב רוברטו. 

על ״דרך רבה מדי״ מאת ג׳ון אפדייק:
בין פרידות, נבנה לי מין ריטואל. כל סופ״ש הייתי הולך לאכול חומוס בכרם, לוקח איתי את הספר הזה וקורא את אחד הסיפורים, לרוב את Gesturing. המקבץ הזה עוקב אחר זוג בתהליכי פרידה וגירושין. בסיפור Gesturing, הבעל כבר לבד, רווק, עובר לדירה חדשה, שבה הוא מארח גם את אשתו לשעבר, וגם את חברתו החדשה. אבל בעיקר הוא לבד.

על ״חאג'י מוראט״ מאת לב טולסטוי:
טולסטוי מצייר את חאג'י מוראט כגיבור גאה ונחוש שנלחם עד נשימתו האחרונה מול כוחות האימפריה הרוסית. קראתי את הספר הקצר הזה בחופשה שלקחתי לבד כדי לכתוב, הייתי בודד לחלוטין והוא נתן לי כוח להמשיך. לחֶברה שלי קראתי טולסטוי, אולי כדי שמשהו מרוחו של חאג׳י מוראט ישרה גם עליה.

על ״2666״ מאת רוברטו בולניו:
את הספר שאני הכי אוהב של רוברטו בולניו (שעל שמו נקרא הכלב שלי), ״בלשי הפרא״, לא ניתן היה לצלם מפאת מצבו הרעוע, ראייה לשנים רבות בהן בילה בתיק שלי כידיד לעת צרה. אבל גם כאן, בספר השני הכי יפה שלו, בולניו מצליח לבנות עולם יפהפה, פראי, עולם שהאור בו נובע דווקא מהכיעור, מהכישלון ומהחושך האנושי. וכמו בחושך האנושי, ידוע איפה הוא מתחיל ולעולם לא איפה הוא נגמר.

למדור המלא בקרו בפייסבוק או באינסטגרם של האחים גרין: