הנושא החם כרגע בעולם הספרות הוא פרסים ספרותיים. לצד טקס פרס ספיר שצפוי להתקיים ביום שני הקרוב, וכל החגיגות הנלוות לו – מתקיים בשבועות האחרונים דיון פוליטי ותרבותי סוער על מקומם ועל חשיבותם של הפרסים בספרות שלנו. הפולמוס העכשווי עשה לנו חשק לחזור אחורה ולקרוא קצת על ההיסטוריה של הוויכוח העתיק הזה.
הפרס הספרותי העברי הראשון, כך גילינו, היה תחרות לסיפורים קצרים של עיתון ״הצופה״ בוורשה בשנת 1903, והוא הוענק לסופר י״ד ברקוביץ על סיפורו ״משק׳לה חזיר״. השופטים בתחרות היו י"ל פרץ, יוסף קלוזנר ואלחנן ליב לוינסקי.
אבל רק עשור לאחר מכן החל פולמוס ממשי ומלא רגש על נושא הפרסים הספרותיים. בוועידה ״לשפה ולתרבות עברית״ שהתקיימה בווינה ב־1913, תפסו חיים נחמן ביאליק ודוד פרישמן עמדות מנוגדות לגמרי בנושא הכיוון האידאולוגי שספרותנו צריכה לנטות כלפיו. ביאליק ראה חשיבות גדולה בשימור ספרות העבר, הוא הטיף לכינוס אסופות של נכסי צאן הברזל ולביצור היסודות. פרישמן, לעומתו, ראה צורך לעודד ספרות עברית חדשה ולדאוג לסופרים החיים. מסיבה זו, היה בעד ייסודם של פרסים ספרותיים. כך אמר בנאום שנשא באותה ועידה:
״דרוש לנו לא הספר, אלא הספרות, לא הביבליותקה המתה, אלא היצירה היפה, לא הנשמה החנוטה המונחת בארון על גבי הכותל בדמות ספרים, אלא הכוח החי והמחייה... העיקר שנחייה לא רק את הספר, אלא את הסופר. קומו ונעשה סופרים״. האירוניה היא שלכבוד יום הולדתו השישים של ביאליק, ב־1933, נקבע פרס ספרותי על שמו. פרס זה ניתן עד היום והוא הפרס הספרותי הוותיק ביותר בישראל.
הפולמוס המשיך ותפח והתפתח בארץ ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, וישנם סיפורים רבים על סופרים שסירבו לקבל פרסים מסיבות אלו ואחרות. כך למשל סירובו של אבא קובנר לקבל את פרס חולון בשנת 1953. במכתב הסירוב ציטט קובנר את משחק הלשון המפורסם של אברהם שלונסקי ״פרסטיטוציה״, כלומר ההזניה של חלוקת וקבלת הפרסים. שלונסקי עצמו, אגב, קיבל לא מעט פרסים בחייו, בהם פרס ישראל וכן, אפילו פרס ביאליק.
|
