דנה שוופי, סופרת, עורכת, ומייסדת כתבי העת לאימה ״בּוּ!״ ו״בלהות״. ספרה הראשון, ״איך להיות מוזה״ ראה אור בהוצאת אפיק.

על ״בבית המרפא״ מאת דוד פוגל:

פוגל הוא אחד הסופרים שאני חשה כלפיהם אהבה של ממש. הוא עושה דבר לכאורה בלתי אפשרי: כתיבה שהיא גם אירופאית לגמרי וגם עברית לחלוטין, מבלי שהאחד יגרע מן האחר. ״בבית המרפא״, שיצא כמעט במקביל ל״הר הקסמים״ של מאן, משלב גם הוא שניים מהנושאים האהובים עליי: הסנטוריום, והרי האלפים.

על ״שירי מלדורור״ מאת לוטראמון:

זה טקסט פואטי מופלא שמדגים את הפוטנציאל האסתטי האדיר שיש לכתיבה על אלימות, כאב ורוע. הוא נכתב במאה־19, כמעט נגנז ונשכח, עד שהסוריאליסטים הצרפתים גילו אותו ואימצו אותו כטקסט נבואי.

על ״אל לאה״ מאת עמיה ליבליך:

ליבליך ישבה בארכיונים של לאה גולדברג: בגנזים, בספרייה הלאומית, ובאוניברסיטה העברית. תוך שקראה כל מה שנמצא בהם, אפילו את המסמכים הבירוקרטיים, היא כתבה יומן שמתעד את ניסיונותיה להכיר את גולדברג היכרות ממשית ולהבין את דמותה ואת יצירתה. יומן זה, על קריאה ועל כתיבה, הוא אחד הטקסטים היפים ביותר שקראתי בשנים האחרונות.

למדור המלא בקרו בפייסבוק או באינסטגרם של האחים גרין.

בימים אלו מציינות הספריות בארצות הברית את ״שבוע הספרים המוחרמים״, מסורת שהחלה בשנת 1982 ונועדה לשים זרקור על הספרים המצוינים שהוחרמו, ועדיין מוחרמים, על ידי כוחות האופל שמנסים להשתיק את העולם. ברבות השנים הוחרמו במערב חלק מהספרים הקנוניים ביותר, ובהם ״אליס בארץ הפלאות״ של לואיס קרול, ״לוליטה״ מאת ולדימיר נבוקוב, ואפילו ״יוליסס״ של ג׳יימס ג׳ויס. לפי הספרייה הציבורית של ניו יורק, לא רק שהמנהג הזה של החרמת ספרים עדיין לא עבר מהעולם, אלא שהוא הגיע לשיא של כל הזמנים ב־2023. מה שמביא אותנו למסקנה שאנחנו ככל הנראה חיים בזמנים חשוכים מאוד. זו הזדמנות טובה לחזור ולקרוא את ״1984״ של ג׳ורג׳ אורוול, ספר שעוסק באופן ישיר בצנזורה ובמשטרים אפלים, ובאופן אירוני הוחרם בעצמו על ידי משטרים אפלים ומצנזרים.